קול דודי דופק

השמש זרחה יותר מאוחר,

העננים הסתירו את קרניה,

היה חם אך מעונן.

יונה לבנה עפה ברקיע,

נושאת עימה בשורה איומה,

יום המשפט נקבע ויגיע.

לילה, חשוך וקר.

שקט דממה בסמטאות העיירה.

אור שחר קטן מפציע,

ואיתו נשמע קול קורא בסמטאותיה,

עורו, דופק על דלתות עץ ישנות

עורו, מקיש על חלונות.

הוא קם, מתעטף בחלוק ארוך,

נוטל ספרו ונרו עימו.

מהלך בין סמטאות חשוכות,

מי יכול לישון כשנקבע משפטו?

קול בכי מתחנן ומפציר,

מתחרט על המעשים הלא טובים,

בוכה כואב מכה על חטא,

האם יהין לסלוח השופט?

יום רודף יום,

חרד הוא, לא מסוגל לפעול,

מפעיל סנגורים, עדים טובים.

לסנגר בעדו לפני לבושי שחורים.

היום מתקרב,

גופו תשוש, חולה וכואב

ליבו מפרפר בקרבו,

מה יהיה בסוף משפטו?

ויונה צחורה לבנה,

נושאת אגרת ברגלה,

פותח האגרת ביד רועדת,

וכתובות בה מילים ארבע,

מרעידות כל אוזן אשר תשמע,

"אני לדודי ודודי לי"

כותב השופט, רחום ואוהב.

ליבו כמו נרפא,

שופט עליון שם נמצא,

רוצה בזכאותך,

נמצא כאן לסנגר עליך.

רק תבוא אלי, קורא,

ואהיה אני איתך.

יום המשפט קרב ובא,

וחיל ורעדה,

עם אהבה ושלוה,

אני ער וליבי ער,

קול דודי דפק

וקמתי אני לפתוח.