אשרי העם שככה לו

ליל שבת, רחבת הכותל הומה מתפללים, קול שירת לכה דודי נשמעת ברקע, יותר בפנים צמוד למחיצה הוא נמצא,

ידיו פרושות לצדדים, ראשו נטוי כלפי מטה, חג הוא במעגל סביב עצמו, מדי פעם הוא מוחא כפיים בהתלהבות, מרים את ראשו כלפי הרקיע, ושר....

לשירתו הרמה מתלווה קול תיפוף מהבימה ליד, מחיאות כפיים של החזן, וקריאות נלהבות של המתפללים,

הם עמדו שם, כעשרים וחמישה אנשים, נעים בדבקות עילאית, עיניהם עצומות בלהט של קדושה, שרים את שירם למלכה. ניגוניו של ר' שלמה קרליבך מצליחים להרטיט את הנפש, גם את זו המחוספסת.

גם הוא ניצב שם, לא קרוב ולא רחוק, מדי פעם מצטרף לשירה, כף יד גדולה תופסת בידו ומושכת אותו למעגל, הם רוקדים, כולם. כיפה סרוגה לצד אברך עם קנייטש ועניבה, שטריימל וכיפה קטנה, אין שם הבדלי מעמדות, חוגים ועדות, הם כולם כאחד, כף יד בכף יד,  המנגינה עולה ועולה, בוקעת את שבעת הרקיעים עד לכסא של יושב מרומים, הם לא שתים ליבם לזמן שעובר ורץ, לכך שרחבת הכותל מתרוקנת, הם שם, מניין אחד המורכב מהרבה אחד ועוד אחד.

ליל שבת, אתם ניצבים היום כלכם, אגודה אחת, כגוף אחד.

וזכויות של אחד ועוד אחד יצטרפו לזכות אחת, גדולה, מאירה, ומכריעה.

אשרי העם שככה לו.